בקיץ ההוא של שנת 2002 נסענו לניו-יורק וערב אחד באולם שהתחפש לערבה אפריקאית ראינו את "מלך האריות"...    בסוף ההופעה עברו השחקנים בקהל וביקשו תרומה.
הם הזכירו לנו את העולם ממנו לרגע ברחנו, את עצם זה שיש מי שזקוק ואת זה שיש מי שביכולתו לתת...
הם הזכירו לנו בית וחלום על מקום טוב יותר.

אז יום אחד באמצע החיים אספנו כמה חברים, הקמנו עמותה ששלמה ארצי עומד בראשה, ויחד החלטנו לאסוף רסיסי חלומות שנותרו מאחור.
חשבנו שזה שחלום התנפץ אין משמעו שאי אפשר להיאחז בשבריו, וכדי לגלות מחדש את ישראל היפה הלכנו אל ישראל האחרת.
התחלנו לא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות. שם, בגבעת אולגה, הקמנו לראשונה את מועדון "שחר" לנוער.
וכעבור שנה הלכנו אל החלק האפל של תל אביב, אל שבט צופי איתן שבשכונת שפירא, בו בנינו מועדונית לילדי השכונה, ולסטודנטים הנמצאים רגע לפני הפריצה הגדולה לחיים הקמנו מערך תמיכה של מלגות ומשפחות מאמצות.

עם השנים הלכה והתבהרה הבחירה, נוספו לנו חברים ושותפים לדרך, כולם מתנדבים ללא כל תמורה, גדלה העשייה והתגבשה בנו ההכרה שבעצם בחרנו לעסוק בחינוך.

ומתוך כך שהילדים והנוער הם עתידה של הארץ הזו, ומתוך כך שבהם גלומה ההבטחה לעתיד נאור, שיוויוני, הוגן ויפה יותר, שמנו לנו למטרה לשפר ולהיטיב את חיי הילדים בפריפריה ובשכונות המצוקה, לפתח מנהיגות מקומית בקרב בני נוער, לעודד אנשים צעירים לחלום, ללמדם להגשים ולהביאם אל קו התחלה טוב יותר.